בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

11 הוא הגיל הכי טוב לכמעט כל דבר – זלפה קייטלי סניידר (סופרת ילדים)

שאלה לי אליכם, מה לדעתכם המטרה במשחק הכדורגל? קחו לעצמכם דקה ותחשבו על זה. מה המטרה במשחק, מה מביא להצלחות, שמביאות לנקודות בטבלה או להתקדמות במפעל, שמביאות לתארים שמביאים לכסף ומשכורות וחוזים שמנים ותהילת עולם וכיוב.? מה המטרה האמיתית במשחק הכדורגל? ואפילו נעשה את זה פשוט ואמריקני, בחרו תשובה אחת מהבאות: א. כיבוש שערים, ב. הגעה למצבים, ג. החזקת כדור, ד. אי ספיגת שערים. קחו עוד דקה, סמנו את האפשרות שלדעתכם היא החשובה ביותר במשחק הכדורגל. בחרתם? נמשיך.

אז כנראה שרובנו נסמן את תשובה א. וכנראה שמי שמכיר אותי ו/או יצא לו לקרוא טור או שניים שכתבתי כבר מניח שאני הולך לטעון שלא, א. כיבוש שערים אינו המטרה של משחק הכדורגל. אם זה מה שאתם מניחים, אז נכון, זה בדיוק מה שאני אומר, כלומר אני כמובן חושב שכיבוש גולים צריך להיות המטרה, אבל הוא לא. ואני לא אומר את זה כי אני שונא כדורגל ציני, אלא כמי שצופה בכדורגל בלפחות כמה עשורים וכמי שמסתכל על כל התהליכים בסידור 11 השחקנים על המגרש ב100 שנה האחרונות (מה שמכונה ״טקטיקה״ כדי לגרום למאמנים להרגיש טוב עם עצמם), אני לא יכול שלא להגיע למסקנה שדבר ראשון המטרה בכדורגל, היום, היא ד. לא לספוג גולים, ולשם כך יש צורך בג. החזקת כדור, רצוי בחלק המגרש של היריב (כי ככה גם נוצר לחץ אצלהם והכדור נע הרחק מהשער שלך), והחזקת הכדור הזו מביאה לב. הגעה למצבים, שפועל יוצא (וזניח) שלהם הוא א. הבקעת שערים.

אושן 11

להיות מאמן בכדורגל זה אולי הסיוט הכי גדול בעולם הספורט. השליטה של השחקנים בכדור היא אפסית, היכולת ״להחזיק״ בכדור עוד יותר אפסית, מאחר ולא ממש ניתן להחזיק את הכדור. מכאן, שהכדור חייב להיות כל הזמן בתנועה כדי למנוע מהיריבה לחלץ אותו מרגלי קבוצתך, אלא שתנועה עם הכדור מצריכה רמה גבוהה של קואורדינציה וקשה מאוד לכוון מסירה מדויקת. ולבסוף, קשה מאוד לבצע את כל אלה ולהגיע למצב שבו שחקן יכול, למרות כל שחקני ההגנה מסביבו, וכל הדברים שנעים לכיוונו, לשחרר בעיטה או נגיחה לשער היריבה. ועד שבעיטה כזו יוצאת לדרך, ומצליחה לא לפגוע באף שחקן הגנה (או התקפה) בדרך, ולא לפספס את המסגרת, הרי שבין הקורות עומד אחד שמותר לו לתפוס את הכדור ביד. כלומר, למאמן אין ממש יכולת להשפיע על מהלך הכדור ב99% מהזמן, בניגוד לענפים שבהם יש החזקה פיזית בכדור, ככדורסל או פוטבול. בנוסף, החוקים הארכאיים מאפשרים למאמן לבצע מספר זעום ומגוחך של חילופים חד פעמיים. לכן, מבחינת רמת השליטה שיש למאמן הכדורגל במשחק הרי שבגדול מדובר בסוג של ״צופה מיוחס״, שמבלה את רוב זמנו כאחד האוהדים בלצעוק על השחקנים למסור ולבעוט. פה ושם הוא יכול להורות לשחקן זה או אחר להתחמם, או לשלוח שחקן זה או אחר לשחק באגף (ולקוות שהוא אכן יישאר שמה). יותר מזה, לא ממש.

לזה אפשר להוסיף את העובדה שגול, כל גול, הוא אמנות המקרה. הזכרתי את זה כשדיברתי על השוער בכדורגל: בממוצע במשחק אירופאי נבעטות כ26 בעיטות לשער (לשני הצדדים), אחת כל 3.5 דקות. מתוכן רק 9 מגיעות למסגרת, כלומר כ35% מהבעיטות לשער הולכות למסגרת. אבל יותר מכך, אם נסתכל על הנתון מבחינת הקבוצה הבועטת, הרי שרק אחת ל10 דקות משחק בממוצע נבעטת בעיטה למסגרת. או במלים אחרות, ב90 פלוס דקות של התרוצצות יש לשתי הקבוצות במצטבר פחות מ10 הזדמנויות הבקעה אמיתיות, לכל קבוצה כ5 כדורים לשער בממוצע. בעיטה למסגרת אחת ל18 דקות. זה כלום. אז מה עושים?

כאן 11

ההנחה הראשונה, הראשונית, הקדמונית אפילו, הלכה בערך ככה: ״אם כל גול הוא פוקס, בוא ננסה להשיג מה שיותר פוקסים״ או במלים אחרות, כדי להבקיע מה שיותר גולים, צריך מה שיותר בעיטות לשער, כדי להשיג מה שיותר בעיטות לשער, צריך מה שיותר חלוצים. מערכים של 6-2-2 ואפילו 7-2-1 מתועדים אי שם בסוף המאה ה19. בתחילת המאה העשרים התקבע מודל הWM או 5-2-3, חמישה חלוצים, מסודרים שלושה מקדימה ושניים מאחור (מכאן הW), שני קשרים ושלושה בלמים (הM) יצרו מערך שמטרתו היתה לדחוף את הכדור למעלה ושמה לשכב על השער עד שיקרה משהו. מאחר וחלוצים עושים הגנה כמו שאני עושה כלים (כשהכיור מתמלא וגם אז אם אין לי איזה קרש או תחתית פנויה לשים עליו את האוכל), וכן בזכות שינוי חוק הנבדל משני שחקנים לשחקן אחד, הפך המשחק לאולטרה התקפי. הכדור נע מרחבה לרחבה, וכמוהו גם התוצאה, כל גול בצד אחד נענה בשניים בצד השני ומכאן שהמשחקים התמלאו בבעיטות לשער ובגולים וגרמו התקפי לב ביציעים ובמשרדי הקבוצות. הבעיה במערכים האלה היתה די ברורה, גם עם חמישה ושישה חלוצים, עדיין לא מובטחת לך הבקעה של שערים, ומנגד, גם אם הבקעת שלישיה, הרי שההגנה הסמלית איפשרה חמישייה ליריב. אבל קונספטואלית, זה ייצג את האופן שבו כל העולם חשב ותפס אז את משחק הכדורגל. ואז באו האיטלקים, כמובן, והרסו לכולם את המסיבה.

יש איזה קטע מוזר של פרשנים לכנות כל הגנה איטלקית מודרנית, כ״קטנציו (Catenaccio)״. אז לא. מערך של 1-1-7 כמו שמוריניו פרש מול בארסה הוא בונקר, לא קטנציו. הרעיון המקורי, שבהתחלה יושם בנבחרות אימתניות כשוויץ (טוב, שוויץ של שנות החמישים) היה להוריד חלוץ אחד, ובמקומו לשים עוד שחקן הגנה, סוג של 4-2-4, רק שהמגן הנוסף ישחק אחרי קו ההגנה. ראו האיטלקים כי טוב ואמרו לעצמם ״למה שלא ניישם את זה על פני כל המגרש?״ במקום שני קשרים שתפקידם לקבל את הכדור מההגנה ולבעוט אותו לחלוצים נשים שלושה, ואם ההצבה של שלושה מגינים ואחד מאחורה שיפרה את ההגנה, אולי נשים ארבעה שחקני הגנה ואחד מאחוריהם? במיוחד שמגינים אז לא נעו על הקו וסגרו את האגפים אלא פשוט שמרו אישית את החלוצים שמולם, כך שלשים את הליברו, המטאטא כשחקן הגנה חופשי היה רעיון יצירתי שיכל לפרק התקפות, ובכלל אם יש ליריבה חמישה חלוצים, הכי טוב לשים מולם חמישה מגינים, לא? יותר שחקנים ברחבה, פחות מקום לכדור לנוע. העובדה שמילאן שיחקה את הקטנאציו של 2-3-5 וזכתה איתו בתארים וגביעים לא הזיקה לתהליך.

הִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי

וכך הלאה, אחרי התנועה לכיוון ההגנה באו ההולנדים עם ה3-3-4 שלהם (בפועל 3-3-3-1) שהראה כי הדרך להתמודד עם הגנה חזקה היא על ידי הנעת כדור על פני כל המגרש (או בעברית: עשרה עולים, עשרה יורדים). ומאחר ולא כולם קרוייף (או אפילו נייסקנס) וגם הם לא ממש הצליחו לפרוץ במשחק נתון הגנות גרמניות חזקות, המערך פינה את מקומו ל2-4-4 המוכר והאהוב(?) שנתן דגש על מרכז מגרש חזק שהוביל בתורו לפריחת ה1-5-4 של אמצע סוף שנות התשעים, ששיאו בנבחרת צרפת של 98 ועץ האשוח שלהם (1-2-3-4) וכן הלאה וכן הלאה.

מכאן אפשר לשים לב שהכיוון הוא תמיד ״אחורה״, עוד קישור, עוד מרכז שדה, עוד הגנה, עוד החזקת כדור, ומן הסתם פחות חלוצים. וגם החלוץ וחצי שעוד מרכיבים צריכים להתעסק יותר במשיכת הגנות והנעת כדור ולאפשר להגנה לרדת ועוד דברים לא חלוציים. וכך הבקעת הגולים, שממילא אי אפשר ממש לגרום להם, הושארה ליד המקרה. ובינינו, בעיטה לשער זה הדבר הגרוע ביותר מבחינה הגנתית והחזקת כדור, שהרי הכדור עובר ליריבה אחרי הבעיטה (ובמקרה של גול אפילו הם מתחילים על קו החצי!). וזה כמובן הוביל לפיתוח החדש והדומיננטי ביותר, ה0-6-4 או 0-5-5. מי צריך חלוצים? הם לא עושים הגנה, כל הזמן בועטים לשער במקום להמשיך למסור, וגם ככה משחקים נגמרים 2-1. מכאן אנחנו למדים שבכדורגל המודרני, הפתרון לחידה מתחילת הפוסט הוא, כפי שרמזתי: המטרה של המשחק היא מניעת שערים מהקבוצה היריבה. זה מושג על ידי החזקת כדור, עדיף בשטח היריב, שלפעמים, ככה, על הדרך, מביאה למצבי הבקעה, שאם באמת, אבל באמת, אי אפשר להמנע מזה, מביאה לבעיטות לשער שלפעמים, אם לא נזהרים, מובקע מהן גול.

מספר חזק: אלון מזרחי

אז אחרי שדיברתי איך הפך הגול למוקצה מחמת מיאוס בקרב מאמני הכדורגל, חייבים להגיד כמה מילים על השחקן שלא ידע לעשות כלום, באמת כלום, אבל באמת באמת כלום, אבל ממש שום דבר. חוץ מלהבקיע גולים. לא הגנה, לא תנועה (עם כדור או בלעדיו), לא ראיית משחק, לא דריבלים, כלומה ומאומה. רק להבקיע. פלא שהוא לא הצליח לשרוד בשום מקום ששיחק בו? איזה מאמן שפוי ירצה להחזיק אצלו שחקן שרק יודע להבקיע שערים ועוד עושה את זה בקצב של גול כל שני משחקים?

אני לא יודע מי מקוראי המדור ראה את הפנומן בלייב, ולכן יש מצב שבו חלקכם חושב שאני מתבדח. אני לא. שימו את אלון מזרחי, עם כדור באזור הרגליים, מול השער, וזה גול. כל קומבינציה אחרת, חבל. תנועה עם הכדור לצד הרחבה? תתפללו שיעשו עליו פאול כי הלך הכדור. צריך לנוע למשוך את ההגנה? קטעים איתכם. הגנה בכלל היתה משהו שהאיש לא שמע עליו. אבל גולים? אוהו! 206 כאלה. הכי הרבה בכדורגל הישראלי. 10 יותר מהמקום השני. ב404 משחקים. שער כל 1.96 משחקים. לשם השוואה, עודד מכנס, מספר 2 ברשימה, הבקיע 196 שערים ב432 משחקים, שער כל 2.20 משחקים. כיאה להספק, אלון מזרחי גם זכה במלכות השערים 4 פעמים, מהן שלוש רצוף, בשתי קבוצות שונות. כזה האיש, כמו נפוליאון, בא, רואה, כובש. שנה אחרי שנה, גול אחרי גול, לא היה לו מה להוכיח לאף אחד, והוא הוכיח את זה משחק אחרי משחק.

ושוב צריך להדגיש, פרט לגולים, האיש לא הצטיין בכלום. האינטליגנציה אצלו לא היתה ברגליים, בראש, או בשום מקום אחר. רק גולים. ואמירות מביכות. אבל זהו. האיש הבקיע גול בנגיחה ואיבד את ההכרה, כנראה לא בסדר הזה, כי שהתעורר לא זכר את כיבוש השער. האיש קיבל כדור בזמן שהיה עסוק בלריב עם השופט על עבירה שלטענתו בוצעה עליו, הסתובב, בעט, וחזר לריב עם השופט עד שחבריו לקבוצה קפצו עליו לחגוג את השער שזה עתה הבקיע בלי לשים לב. זה הדבר היחיד שהוא ידע לעשות, וזה הדבר היחיד שעניין אותו. גולים. ולשחק באירופה (או ספרד). ואחרי שהניסוי בניס כשל, חזר מזרחי לליגה נחוש לשבור את שיא ההבקעות. הוא עשה את זה ופרש בגיל 34. כי באמת, זה הדבר היחיד שעניין אותו.

עד 120! (לפחות). אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות. בשבוע הבא: השחקן ה12.